היסטורית, עם ערבי “פלסטיני” מעולם לא היה קיים. עובדה היא שהערבים הקוראים לעצמם כיום באנגלית “פלסטינים”, אפילו לא יודעים איך קוראים להם בערבית. אפילו מנהיגים והיסטוריונים ערבים מודים שעם “פלסטיני” מעולם לא היה קיים. לדוגמא:

◆ בשנת 1937, הצהיר המנהיג הערבי עיוני ביי עבדול חאדי בפני ועדת פיל: “אין ארץ בשם ‘פלסטין’ – ‘פלסטין’ היא מושג שהומצא בידי הציונים, והוא זר לנו”.

◆ בשנת 1946 הצהיר פיליפ היטי, פרופסור ערבי להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פרינסטון, לפני ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית: “ידוע לכל כי אין בהיסטוריה דבר כזה ‘פלסטין’.”

◆ זאהיר מוחסיין, מנהיג בארגון לשחרור פלסטין (אש”פ), אמר בראיון לעיתון הגרמני “טראו” במרץ 1977: “העם הפלסטיני אינו קיים; יצירתה של מדינה פלסטינית אינו אלא אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל”.

הערבים, הטוענים כי ארץ הקודש היא מולדתם, פלשו לארץ אחרי שנת 1918 ממדינות ערב השכנות, בעיקר מירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק. אף אחת ממדינות אלו לא התקיימה כיישות מדינית לפני 1913; הן לא היו אלא אוסף בלתי מאורגן של שבטים, שהטילו חיתתם האחד על השני בנסותם לכבוש שטחים זה מזה. מהגרים אלו הביאו עימם לארץ הקודש את ה”תרבות” העתיקה של הפחדת השכן במטרה לגזול את אדמתו. רבים מהם היו פושעים או מנודים, שלא יכלו למצוא תעסוקה בארצותיהם ולכן חיפשו את מזלם במקום אחר. השלטון הבריטי הסכים לקלוט חלק מהם ככוח עבודה זול והרשה להם להתיישב בשטחים יהודיים נטושים. אפילו יאסר ערפאת, מנהיג אש”פ, שקרא לעצמו “פליט פלסטיני” אך דבר ערבית בניב מצרי, לא היה יליד הארץ אלא נולד בקהיר שבמצרים בשנת 1929. הוא שירת בצבא המצרי, למד באוניברסיטת קהיר וחי בה עד 1956, אז עבר לערב הסעודית. בשנת 1958, יחד עם חבריו מערב הסעודית, ייסד בכוויית את ארגון הטרור פתח, שקדם לאש”פ.

התעמולה של הערבים המכנים עצמם “פלסטינים” דורשת בעקביות הכרה של ישראל ושל שאר העולם בזכויות שהיו להם “לפני 1948″, כלומר: לפני כ-60 שנה. משום מה, הם אינם מוכנים להוסיף עוד 60 שנה למניין זכויותיהם “ההיסטוריות” על ארץ ישראל, ולא בכדי: הם יודעים היטב, כי אם יעשו כן הם עלולים לשלוח את עצמם חזרה לארצות מוצאם – ירדן, סוריה, מצרים, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק. לפני שנים, תוך כדי משא ומתן עם אלה הקוראים לעצמם “פלסטינים”, העלה מתווך ישראלי את ההצעה לתקן את תביעתם לזכויות “לפני 1948″, לזכויות “לפני 1917″. ה”פלסטינים” התנגדו בחריפות להצעה זו; עתה אנו יודעים מדוע.

אם יש עדיין מישהו שמאמין כי אומה ערבית “פלסטינית” התקיימה לפני סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל, יואיל נא בטובו להשיב מתי נוסדה, ועל ידי מי? מה היה השם שלה בערבית? מי היה ראש-ממשלה או נשיא “פלסטיני” לפני ערפאת? מה היתה שיטת הממשל שלה? מה היו גבולותיה? אילו מדינות הכירו בה ומתי? באיזה ספריה או מוזיאון ניתן למצוא את ספרותה, מטבעותיה, או יצירות האמנות שלה? התשובה לכל השאלות האלה היא אפס מוחלט. כמו שאמר זאהיר מוחסיין: “העם הפלסטיני אינו קיים”.

יש ערבים הרואים עצמם כצאצאי אברהם, האב הקדום של האומה היהודית. כמה אירוני הדבר, שאלמלא למד מוחמד היטב את התנ”ך, לא היו הערבים יודעים כלל על קיומו של אברהם. מוחמד יסד את הדת המוסלמית במאה השביעית לספירה בערב הסעודית. הוא למד את התנ”ך כדי לרכוש כלים שיסייעו לו במאמציו לשכנע את היהודים לעבור לדת החדשה שיסד. משסרבו לעשות כן, כתב את הקוראן כתחליף לתנ”ך ומילא אותו בגרסאותיו הדמיוניות לארועים התנ”כיים. הוא העז אפילו לשנות את יום המנוחה האלוהי, השבת. מכיוון שיום ראשון אומץ כבר בידי הנוצרים כיום המנוחה שלהם, בחר עבור המוסלמים את היום האחר הקרוב ביותר לשבת – יום שישי. מוחמד מעולם לא ביקר בירושלים או בארץ הקודש, ונזהר שלא להזכיר אותן בקוראן אפילו פעם אחת. לעומת זאת, מכה ומדינה, הערים היחידות הקדושות לאיסלאם, מוזכרות בו מאות פעמים.

בית המקדש היהודי עמד על הר הבית בירושלים זמן רב לפני שהאיסלאם, או כל דת אחרת הקיימת כיום בעולם, נוסדו. גם כאשר מייסדי הנצרות הילכו ברחובות ירושלים העתיקה, לא היו בה מסגדים או כנסיות אלא בית המקדש היהודי בלבד. האדמה שעליה נבנה בית המקדש בירושלים נקנתה בעבור העם היהודי על-ידי המלך דוד בשנת 850 לפני הספירה בקירוב. עדות המכירה, כמו גם שמו של המוכר וסכום הרכישה, תועדו בתנ”ך (שמואל ב’ פרק כ”ד; דברי הימים א’, פרקים כ”א-כ”ב).

המוסלמים ה”פלסטינים” טוענים כיום לבעלות על הר הבית בירושלים, האתר בו שכן בית המקדש היהודי. הם טוענים כי זה “המקום הקדוש” שלהם. אך, האם יודע העולם לאן פונים המוסלמים בירושלים בשעת תפילתם? – אפילו במסגדיהם, ואפילו במסגד “אל אקצה” הבנוי בקצה הר הבית עצמו? הם פונים למכה, גבם להר הבית, ובכורעם בתפילה לכיוון מכה הם מראים את ישבניהם להר הבית. כיצד מתיישב הדבר עם טענתם כי זהו “מקום קדוש”? עובדה היא, כי ירושלים והר הבית אינם מוזכרים בקוראן אפילו פעם אחת, בעוד מכה ומדינה, הערים היחידות הקדושות לאיסלאם, מוזכרות בו מאות פעמים.

האם יכול מוסלמי כלשהו בעולם להביא הוכחה לקשר שבין האיסלאם לירושלים מלבד חלומו של מוחמד? קשה להאמין, אך המקור היחיד לטענת האיסלאם לבעלות על ירושלים ועל הר הבית נמצא בקוראן בתיאור חלומו של מוחמד על “מקום רחוק” בלתי ידוע. ואולי “מקום רחוק” זה אינו אלא הבית הלבן שבוושינגטון?

המקור הטוב ביותר להבנת המנטליות הערבית-מוסלמית של עיוות ההיסטוריה למטרות פוליטיות נמצא בדברי מוחמד עצמו בקוראן: “מלחמה היא רמאות והטעייה”.

הבעיה האמיתית בפניה ניצבים הערבים ה”פלסטינים” כיום איננה העדר “מולדת”. שורש הבעיה, וכן התסכול הנובע ממנה, נעוצים בעובדה שהמדינות שמהן יצאו אינן מסכימות לקבלם בחזרה. זו הסיבה לכך שכה רבים מהם חיים עד היום ללא זכויות אזרחיות בסיסיות במחנות הפליטים שבמדינות ערב השכנות לישראל. בתסכולם ובייאושם הם חשים כי תקוותם היחידה, שהיא גם הברירה היחידה העומדת בפניהם, היא לנסות ולגנוב מדינה לעצמם. רבים מכלי הרכב והציוד החקלאי ברשות הפלסטינית נגנבו משכניהם הישראלים. בתקופה מסוימת, שיעור גנבות הרכב בישראל היה הגבוה בעולם, ורובם של כלי הרכב הגנובים נמצאו בערים ובכפרים שבשטחי הרשות הפלסטינית. הם הצליחו לפלוש לאדמה לא להם ולהחזיק בה; הם הצליחו לגנוב כל כך הרבה כלי רכב; אם כך, מדוע לא לנסות ולגנוב מדינה שלמה?

יש רק פתרון אפשרי אחד לשאיפתם של ה”פלסטינים” למולדת, הפתרון היחיד שיכול למלא את תביעתם לזכות השיבה למולדתם. הואיל והם עצמם מגדירים כיום כ”צדק” את השיבה למקום בו חיו פחות מ-30 שנה, הרי, מתוך אותה הגדרה, שיבתם למקום בו חיו לפני כן מאות או אלפי שנים תהיה צדק כפול ומכופל. הבה נסייע להם בתביעתם הצודקת, הבה נסייע להם לחזור למקומות בהם חיו מרצונם החופשי במשך מאות או אלפי שנים – ירדן, סוריה, מצרים, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק

מקור הכתבה